זהו הפוסט האחרון שלי בבלוג , בפוסט זה אצפה אל העתיד, את ההווה והעבר
השארתי בפוסטים הקודמים.
פני אל העתיד, אל הסמינריון אותו אתחיל בקרוב, אל הנושא אותו ארצה
לחקור ולהעמיק ידע, אותו נושא אשר הווה את מקור החזון האישי שלי: עיצוב בתי הספר
העתידיים כמשקפים את השנוי בתפיסה הפדגוגית. אני מאמינה שנושא זה ישלב היטב אצלי
את שני תחומי הדעת אותם אני אוהבת: אדריכלות ופדגוגיה. דר. גילה לוי עצמון ,המנחה שלי בסמינריון,
הפנתה אותי אל הבלוג של עמי סלנט בו הוא מתאר בתי ספר עתידיים בפינלנד ובדנמרק. החלל
הפתוח, המרחבים המוארים והצבעוניים אשר מאפשרים למידה באמצעות פרויקטים ומחשבים
אישיים, מקום בו הלמידה מתרחשת באופן הרמוני ומשמעותי, בו יש מקום ללומד היחיד
בתוך הקבוצה, לשם אני שואפת להגיע.
הבלוג הזה, מספר את הספור האישי שלי מאז התחלתי את למודי לתואר השני ,
את ההתפתחות המקצועית והחזון האישי.הבלוג כולל הרבה חוויות והתנסויות, הרהורי לב
ורפלקציה על תהליכים לימודיים שעברתי. אני
יודעת שכתיבת הבלוג החלה כמשימת חובה, אך כתיבת הבלוג הפכה מזמן למשהו אחר, למקום
בו התהליכים שעברתי הופכים למוחשיים באמצעות הכתיבה, אני נהנית לדפדף בפוסטים
הקודמים ולראות את כל החוויות שעברתי ואת אשר יצרתי, ולמרות שהוא בעצם מקום ציבורי,
עבורי הוא מקום מאד אישי וחוויתי וכפי שדר. אלון הסגל אמר באחד השעורים, "
בעולם הדיגיטלי, אתה זורק משהו שמעניין אותך לאוויר, מי שירצה, ייקח ומי שלא, אז
לא" ,אני לגמרי מסכימה, זהו מהפך תפיסתי עצום המאפשר השמעת קולך האישי ללא
פחד ומעצורים.
